אישפוז פסיכיאטרי- לא תמיד חובה
כפסיכיאטר שעובד בחדר מיון פסיכיאטרי אני מודע לרגשות של אנשים שבאים לקבל עזרה ובעיקר למצוקותיהם ומצוקות בני המשפחה. לכאורה לאחר שניתנה אבחנה (שהיא ראשונית), מגיעה השאלה המשמעותית ביותר והיא- "אז מה עושים?" מה הטיפול ובאיזה מסגרת כדאי שאותו טיפול ינתן?
ככלל, כאשר מחליטים שיש בעיה המצריכה טיפול פסיכיאטרי, עומדות בפנינו 2 פעולות שונות הקשורות זו לזו. הראשונה היא- האם הטיפול הכרחי ואם כן באיזו מסגרת? האם מסגרת ביתית של טיפול מרפאתי או שמא, חייבים אישפוז פסיכיאטרי. ובמידה ומחליטים שצריך אישפוז פסיכיאטרי- האם במסגרת פתוחה או סגורה?
השיקולים לאשפז אינם פשוטים וכל פסיכיאטר לוקח בחשבון מספר שיקולים וביניהם- השיקול הראשון- מה המטופל מעוניין? הדבר השני הוא האם עדיף טיפול ביתי מרפאתי או טיפול במסגרת של אישפוז. אחד השיקולים המרכזיים שאני לוקח בחשבון ומניסיון שלי פסיכיאטרים רבים אחרים- הרגישות לסטיגמה של אישפוז פסיכיאטרי. יחד עם זאת יש מקרים שאי אפשר להסתדר ללא איפשוז כזה- מצבים מסכני חיים.
במקרים רבים אחרים ניתן להסתדר גם ללא אישפוז פסיכיאטרי וגם במצבים מאוד קשים שבהם המטופל אינו ישן לילות רבים (כמו במצבים פסיכוטיים או אמל אנשי הסובלים מדמנציה). כל זאת בתנאי שיטש בני משפחה שיכולים לשתף פעולה בטיפול עצמו, לשים את הדגש על הנחיות הפסיכיאטר ועל השינויים התרופתיים הנדרשים במהלך ה"אישפוז בית".
יש עוד פקטור שלוקחים בחשבון וזה הכלכלי- עד כמה המשפחה תוכל לשאת בהוצאות של טיפול פרטי שלעתים יש צורך לדאוג ל 2-3 ביקורים של פסיכיאטר במהלך השבוע, ולעתים גם השגחה ועזרה בטיפול בידי אחים ו/או מטפלים אחרים. העלויות גבוהות מאוד.
יחד עם זאת, למרות רצון המשפחה והמטפלים שיתוף הפעולה של המטופל מאוד חשוב וכל פסיכיאטר , יהיה מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, במידה ולא יהיה שיתוף פעולךה שכזה האישפוז הביתי יכול להפוך בכל שלב לטיפול במסגרת של אישפוז בבית חולים, עם כל הקשיים שבדבר.
